רפואת התחלואים הקטנים…

"זולגות הדמעות מעצמן" הוא טור מצוין של רענן שקד שבעצם מצביע על הקושי העצום ברפואה להגיע לאבחנה נכונה ומדויקת, בעיקר באותם מקרים שאינם קשים כמו מחלות סרטן ולב נפוצות בהן מושקעים מאמצים גדולים בפיתוח איבחון וטיפול חדשניים. פתאום מופיע "תחלוא" כפי שרענן שקד קורא לו – בעיה 'קטנה' שאינה מצדיקה פנייה לבית חולים אבל גם הרופאים המומחים בקהילה לא מצליחים לאבחנה, ואם כן – הרי שלעיתים קרובות האבחנה מתבררת כלא מדויקת או אף לא נכונה, וזה מתברר על פי התגובות לטיפול שניתן – כלומר – או שאין שיפור או שיש אפילו הרעה או שיפור המלווה בבעיות חדשות ('תופעות לוואי' של הטיפול). 'ניסוי וטעיה' קוראים לזה.
מה שחסר זה אמצעי אבחון טובים יותר שצריך לפתחם על בסיס ידע מדעי חדש. אבל ידע חדש שנחשב 'מבוסס' ונכלל בקווים מנחים לאיבחון וטיפול שמפרסמות האגודות הרפואיות השונות, אינו דבר שכיח למרות המחקרים הרבים שלחלקם יש גם תוצאות טובות. הידע המבוסס נצבר לצערנו די באיטיות ובכל הקשור לבריאותנו, עדיין רב הנסתר מהידוע אלפי מונים.
אבל יתכן שגישת הלמידה החישובית מנתונים גולמיים יכולה לעזור פה. אמנם יהיה קשה להבין את הביולוגיה שאולי נמצאת בבסיס מסקנות מלמידה כזו, אבל אם הלמידה תתבסס על כמות נתונים עצומה (כלומר – כל נתון צריך להיות מפורט ככל האפשר, צריכים להיות מספר נתונים רב לכל אדם, וצריכים להיות הרבה אנשים שיתרמו את נתוניהם ללמידה כזו) – יתכן שנזכה לאבחנה מדויקת יותר או לפחות ליצירת השערות שיכוונו מחקרים לגילוי הבסיס הביולוגי לתובנות העולות מניתוח הנתונים בעזרת מחשב.
גם המתודולוגיה של הסקה מבוססת מקרים (בניגוד לחוקים) יכולה לתרום לאבחנה מדויקת יותר במקרים לא ברורים כאלה. אבל לכך צריך יותר מכמות נתונים עצומה. צריך לבנות את הקונטקסט של כל חולה כי המקרה הבודד ('תחלוא'?) על פי רוב קשור לעניין אחר שקשור לעוד בעיה וכו' וכו'. כי הקונטקסט הוא המפתח האמיתי לגישה הוליסטית לאדם.

זולגות הדמעות מעצמן / רענן שקד

מודעות פרסומת